פסק-דין בתיק ת"א 24473-01-10

לפני תביעה לפינוי וסילוק יד.

כללי

1.         התובעת היא בעלים של בניין ברחוב מ' בתל אביב.

2.         המנוחה רחל גרגיר ז"ל (" המנוחה"), אימו של הנתבע 1, היתה דיירת מוגנת בדירה בקומה השלישית בבניין (להלן: " הדירה" או " הנכס"), עד לפטירתה ביום 25.7.95.

3.         בפסק דין שניתן ביום 26.3.01 בתביעה לסילוק יד שהתנהלה במסגרת ת.א. (שלום תל אביב) 74308/95 (ע"י כב' השופט, כתוארו אז, א' גולדין), נקבע כי הנתבע 1 התגורר בדירה עם המנוחה יותר מחצי שנה עובר לפטירתה, לא היתה לו דירה אחרת למגורים, והוא הפך לדייר מוגן משהתקיימו תנאי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, [נוסח משולב], תשל"ב - 1972.

4.         במסגרת כתב התביעה הנוכחי טוענת התובעת כי התברר שהנתבע 1 נטש את הדירה לפני מספר שנים ועבר להתגורר במקום אחר, וכי במקומו מתגורר בדירה בנו, הנתבע 2. לשיטת התובעת, הנתבע 2 מחזיק בדירה שלא כדין, ועושה בה שימוש ללא רשות או זכות חוקית.

התובעת עותרת לצוות על הנתבעים לסלק ידם מהדירה, לפנות אותה מכל אדם וחפץ, ולהחזיר את החזקה בה. כן עתרה התובעת לפיצול סעדים בענין דרישת דמי שימוש בנכס (היתר ניתן בהחלטת כב' השופט קורן מיום 30.8.10).

5.         הנתבעים דוחים את טענות התובעת מכל וכל. לשיטת הנתבעים, הנתבע 1 לא נטש את הדירה מעולם, הוא עדיין מתגורר בה, מעולם לא היתה לו כוונה להתגורר במקום אחר ואין לו דירת מגורים אחרת מלבד הדירה, בין בבעלות ובין בשכירות. עוד נטען כי הנתבע 2 אינו מתגורר בדירה ככלל. הנתבע 2 מתארח לסרוגין אצל אמו ואביו (שהם גרושים) ועת הוא מתארח אצל אביו, הוא ישן בדירה לעתים אך בעל השכירות המוגנת הינו הנתבע 1. למען הזהירות עתרו הנתבעים גם לסעד מן הצדק.

העדים והערות דיוניות

6.         העדים אשר נשמעו מטעם הצדדים בתיק זה הינם אלה:

o       מטעם התובעת - מר פטל (נציג החברה המנהלת) ומר פינגר (חוקר פרטי).

o       מטעם הנתבעים - הנתבעים עצמם, גב' שרה בכור (בת זוגו לשעבר של הנתבע 1), מר יואלי אמיר אריה (חבר); מר רבי חי קוסיוף (חבר); ומר אליה מיורקס (שכן).

7.         כל ההפניות להלן הן הפניות לפרוטוקול ישיבת ההוכחות, אלא אם מצויין או משתמע אחרת.

8.         למען הנוחות הדיונית, יכונה הנתבע 1 להלן - " הנתבע", ואילו הנתבע 2, בנו, יכונה " תומר".

דיון

9.         כידוע, הנטישה כעילה לפינוי מושכר, אינה נזכרת בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (" חוק הגנת הדייר" או " החוק"), ונוספה על ידי בתי המשפט לעילות הפינוי הנזכרות בסעיף האמור (ע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו(5) 758, 765 (1992)).

על מנת לבסס את עילת הנטישה, על בעל הבית להוכיח כי הדייר עזב את המושכר וכן כי אין בכוונתו לחזור. הכוונה לחזור מורכבת משני יסודות מצטברים: הרצון לחזור וסיכוי ממשי לחזרה (ע"א 977/91 הנ"ל בעמ' 767). השאלה עליה יש להשיב היא אם היתה נטישה מבחינה פיסית - שהיא מבחן אובייקטיבי - וכן אם היתה נטישה מבחינה נפשית - שהיא מבחן סובייקטיבי (רע"א 44/99 ציפורי נ' מגן, פ"ד נה(1) 407, 410 (1999)).

10.       השאלה העומדת לדיון היא עובדתית. האם הוכחה נטישה כמתחייב לפי הפסיקה, אם לאו.

שני הצדדים הביאו אינדיקציות ראייתיות לתמיכת עמדתם.